<h1>שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ק"ט</h1>
<h2>דף יא:</h2>
צריך אני ללמוד דבר זה, מה אנו צריכין להודאת פיו אחר עבור האונס בנדר זה, ואין בכאן אונס גלוי מפורסם כלל, וכבר הוציא זה בשפתיו בשעת הנדר שבלב שלם ובנפש חפצה נדר, ודי לו בכך בכל כה"ג דלא גליא אונסיה כלל לא לעדים ולא לזולתם אלא לאחר זמן בדה מלבו, ועוד שהוציא בשפתיו בפירוש שברצון נדר ובטל כל מחשבה סותרת, ונדר על דעת רבים שנתבטלין כל דעותיו, ולא כל כמיניה למימר בתר הכי אנוס הייתי כיון שיש עדים בדבר, וכיון שהוחזק האיסור ברבים בעדים הוחזק ואם נשאל אין מתירין לו. ויש לנו ראיה בזה, מדרב הונא [נדרים ס"ה ע"א] נעשה כתולה נדרו בדבר, ולא אמרה אלא בשפירש שאביה רע או שיש כלב רע בתוך ביתו. וראיה, שהאומר קונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר חכמים אוסרים [שם ס"ד ע"א] ולא אמרינן בהני נעשה כתולה נדרו בדבר, מפני שלא פירש. וכל זמן שלא פירש דברים שבלב הם ואינם דברים אפילו בנדרים, והנדר נדר וצריך שאלה לחכם ועל דעת רבים אין לה הפרה. מעתה מה שכתב ולא עוד אלא אפילו לא הכרנו באונסו כלל אלא שאמר הוא עכשיו שאנוס היה בשעת הנדר אונס גמור נאמן ומתירין לו כו' וכל שכן כאן שכל אחד נאמן על עצמו באיסורין, ומאין זה אחר שהוציא בשפתיו וביאר בפני עדים שנדר ברצון, ואיך יהא נאמן להכחיש העדים ולומר אנוס הייתי, ואם נאמר כן לא נמצא שבועה ונדר נמסר לבית דין לעולם. וכשאמרו [כריתות י"א ע"ב] גבי קרבן אם ירצה לומר מזיד הייתי, מפני שלא ידע שהיה שוגג ולא הודה ואין זה סותר כלל, זהו ת"ד.
תשובה עדיין במקומי אני עומד, ולולי שאתה מפקפק בהם נראין לי הדברים ברורים, שכל הנודר צריך שיהא פיו ולבו שוים [תרומות פ"ג מ"ח], וכל שבא ואמר על דעת כן וכן נדרתי נאמן ואף על פי שהוציא בפיו הנדר סתם, ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת הספר השומעים בהפך מה שאומר, ואפילו היו השומעים חושבים ומכירים שהיה נודר מדעת ומרצון בלא שום אונס, וכל מסכת נדרים תגיד ותעיד על זה. ועל כן אמרו דרך כלל [נדרים י"ח ע"ב] סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, כלומר אם פירש לאחר [מכן] נדרו בפני החכם להקל מאמינים אותו ומתירין לו. ושנינו [שם כ' ע"א] נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא לחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא [בקרבנות של מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא] בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשונה שגרשתי בכולם חכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר כו', ואין לך דבר פשוט יותר בעיני השומעים את נדרו [שכ]שנדר מאשתו שיש לו עכשיו נדר ולא אשתו שגרש שאין זו אשתו עכשיו, ואף על פי כן מאמינים אותו ונשאל ומתירין לו. ולא שהיה צריך שאלה לחכם מן הדין כלל, דנאמן הוא על עצמו כדעת רבותינו הצרפתים [שבועות כ"ו ע"ב], דהא קיימא לן בנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת סתם שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטים, משום דפיו ולבו שוים בעינן, ואין לך דבר יותר מוכחש בעיני השומעים מזה שידור בפת סתם שכולל כל פת וזה בא ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים או לפת שעורים. ויותר מזה שאפילו נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים מותר בפת שעורים, ויש לך דבר מוכחש בעדים יותר מזה ואפילו הכי נאמן ומורין לו שהוא מותר בזה ובזה בלא שאלה כלל, ואין אנו חוששין שמא משקר מפני שמתאוה לפת, והם ז"ל אמרו שלא הצריכוהו שם בפרק אלו מותרים [נדרים כ' ע"א] לשאלת חכם ולפתחים ממקום אחר אלא בעם הארץ, וכבר רמזתיה בתשובתי הראשונה [מיוחסות סימן רע"ג] והשניה. אלא שאני אחזתי לי דרך אחר באותו הענין, מפני שיש לי גמגומין בדרך רבותינו הצרפתים ז"ל בזה. ואמרתי דשאני הכא שכבר הסכים לבו לפיו במקצת, מפני שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפיו כדי שיבינו ממנו השומעים שהוא נודר בחרם ממש ובקרבן גבוה ובאשתו זו, וכיון שכן יש כאן גמר הלב בהוצאת הלשון הזה ובהבנת השומעים, ולפיכך אמרינן כאן הדברים שבלב אינן דברים [ו]פותחים לו פתח היתר ממקום אחר.
מכל מקום בין כדברי בין כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, הדבר פשוט שאנו מאמינים אותו במה שפירש להקל ואפילו להפך שמיעת השומעים. ועוד אמרינן בפרק ארבעה נדרים [כ"א ע"ב] לבך עלך, כלומר אותו לב שהיה לך מתחילה היה בכעס ועכשיו עבר או נדרת מדעת ועדיין לבך עליך, וכן כיוצא בזה, וכל מסכת נדרים מיוסדת על זה. וגדולה מזו שהרי שנינו בנזיר [י"א ע"א] יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין אותם לי מפני שאיני יכול לחיות בלא יין או שאני קובר מתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר, ואמרינן עלה בגמרא דבנדרי אונסין פליגי אם צריכים שאלה לחכם אם לאו. (ופלוגתא דרב ורב אשי) [ובפלוגתא דשמואל ורב אסי] דרבנן סברי כשמואל דאין צריכין שאלה לחכם ור' שמעון סבר כרב (אשי) [אסי] דאמר צריכין שאלה לחכם וקי"ל כרבנן, אלמא אף על גב דהוחזק בנזיר נאמן לומר כן ומותר ובלא שאלת חכם ואף על פי שסתם נזירות כאלו פירש מן היין ומן הטומאה.
ומה שהבאת ראיה מקונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר וכן (מה) [מקונם] שאיני נושא את פלונית שאביה רע, דדוקא בשפירש הא סתמא לא, תמה אני מה זו ראיה ומאי שיטייהו דהני הכא, דהנך טעמא קא מפרש במתניתין [נדרים ס"ד ע"א] דהיינו משום נולד, וזה לא משום נולד הוא אלא שאנוס היה בשעת הנדר ומתוך אונסו נדר בשעתו, שאם אין אתה אומר כן בא ונאמר בנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים שיהא אסור שהרי לא פירש. ואין הפרש בדבר זה בין נודר סתם לנודר על דעת רבים, שלא אמרינן דעל דעת רבים מוציא מכוונת הנשבע אלא כעין קניא דרבא [שם כ"ה ע"א] שהוא מכוין להערים ולרמות השומע וכל כיוצא בזה, לפי שכשאנו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתינו הוא גומר בדעתו להיות נודר בלא שום ערמה, ואי נמי במה שאחרים משביעים אותו כשבועת בית דין וכשבועת משה את ישראל שהם היו יודעים שבית דין או משה בסיני משביעים אותם על דעת כן וכן, כיון שאמרו לו על דעתנו הוא בוודאי מתכוון לכך ונשבע בדעת בית דין. והוא הדין במי שהשביעוהו שלא יאכל פת חיטים ואמר שנתכוון הוא לפת שעורים, וכן מי שהשביעוהו שלא יאכל שום פת ואמר שלא נתכוון אלא לפת חטים אם על דעת רבים השביעוהו שאינו נאמן. אבל בנודר מעצמו ונתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אפילו אמר על דעת רבים נאמן הוא לומר דלישניה איעקם ליה.
ומכל מקום בנדון שלפנינו שאמרו לו השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרת[י], לפי שיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמו שאמרתי בתשובתי הראשונה והשניה. ואף על פי שאמר בפני עדים שהיה נשבע ונודר מדעת, כל זה מתוך אונסו אמר כן שהרי אחותו חולה מפייסת ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור, ואין לך אונס גדול וחזק ונגלה מזה. והגע עצמך במי שאנסוהו ליתן ונתן ופירש בפני עדים שהוא נותן ברצון התועיל מתנתו, מתנה זו באמת בטלה ואף על פי שלא מסר מודעא, דתלוה וזבין זביניה זביניה אמרינן [ב"ב מ"ז ע"א] משום דאגב אונסיה דזוזי גמר וזבין, הא לאו זוזי לא הוי זביני ולא אמרינן כיון דאמר בשעת מתנתו בלב שלם ובנפש חפצה מתנתו מתנה, שכל זה כתב מתוך האונס. ואפילו לא הכרנו באונסו כלל אם מסר מודעא מודעתו מבטלת מתנתו וכן גיטו, ורבותינו פירשו לנו במי שמסר מודעא במתנתו וגיטו ופירש ואמר שהוא אנוס באונס כך וכך, ואחר כך נתגלה ונודע שאותו אונס לא היה כלל ושקורי הוה משקר בהגדת אותו אונס, אפילו הכי גיטו ומתנתו בטלים, דמכל מקום כבר נתגלה לנו דעתו כי לא לרצון הוא מגרש ונותן ואנוס, אלא שאינו רוצה לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר, וכל שכן בנדרים דבעינן פיו ולבו שוים. וכן מי שמסר מודעא על ביטול המודעא אינו ביטול מועיל, שכל זה מתוך אונס הוא ולא יתקיים דבר עם האונס, וזה אמת ונכון בלי ספק, וכן כתב מפורש הרמב"ם ז"ל [פ"ו מגירושין הי"ט] גבי ביטול מודעא דגיטא ויפה כתב.
ומה שאמרתי כי בכיוצא בזה לכולי עלמא הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, עוד אני אומר כן. ותדע לך שהרי אנו צריכין להשוות הלב עם הלשון, וכל שהוא אנוס אונס גמור בלבו אין נדרו נדר, ואין העדים יכולים להכחישו בשום פנים. ואם אמרו הם שהם הכירו שנדר ברצון הלב דברים בטלים הם, שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. והראיה שהרי אמרו שם בפרק אמרו לו אכלת חלב [כריתות י"ב ע"ב] אמר רב ששת מודה רבי מאיר לחכמים בנזיר טמא שהוא פטור דאי בעי מצי אמר להון נשאלתי על נדרי ובאמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי שהוא פטור דאי בעי א"ל לא נתכוונתי לעדות, ופרש"י ז"ל שם דאי בעי מצי אמר להון נשאלתי על נדרי כלומר תנאי היה בלבי בשעת נזירות ולא נתקיים התנאי ואמר לי חכם דלא חלין כלל דאישתכח דלא הוה נזיר כלל ועקר לסהדותייהו מכל וכל. וכן כשאמרו לו יודע אתה בעדות פלוני שראינו שהיית שם ואין אתה מעיד עליו חייב אתה קרבן על שמיעת קול והוא אומר לא ידעתי פטור, דמהימנינן ליה הואיל ומצי למעקר העדות מכל וכל, דאי בעי מצי א"ל לא נתכוונתי לעדות והם אינן יודעים אם כדבריו אם לאו הילכך אין עדותן עדות ונאמן, עכ"ל הרב ז"ל. גם מה שאמרת כי מה ששנינו גבי קרבן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, היינו מפני שלא ידענו שהיה שוגג ולא מודה. זו לא לכל הלשונות היא, ללשון שאמרו [כריתות י"ב ע"א] מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אפילו בטומאה חדשה אמרו דידענו בבירור שנטמא ושנכנס מיד למקדש, ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי לדבריו דרבי מאיר דא"ל כדאיתא התם. ומה שכתבת הוא האמת ללשון אחר שאמרו טעמייהו דרבנן משום מיגו, ובטומאה ישנה פליגי הא בחדשה מודו ליה רבנן לרבי מאיר, וזה ברור.
ומה שהוקשה לך אם אדם נאמן לומר אנוס הייתי היאך נמצא לאו דשבועה מסור לבית דין, שלעולם יאמר אנוס הייתי. כבודך במקומו עומד שאין אני מוצא זו לפי שאין בין שותק ומודה ומצווח ואומר אנוס הייתי, (שאין) [שאם] הקושיא קושיא אף אני אקשה בהוציא פת חטים ונתכוון להוציא פת שעורים שאנו אומרים שלא חלה שבועתו ומותר בפת של חטים ושל שעורים, אם כן לא מצינו לאו דשבועה בשלא אוכל פת ובשלא אוכל תאנים וכיוצא בזה נמסר לבית דין, שהרי יכול לומר לא לכך נתכוונתי אלא לכך. וכן בנזיר ששתה יין ושנטמא למתים. ועוד כי באמת אין מלקות אלא בעדים והתראה, ואם זה התרו בו ואפילו הכי לא חשש לומר להם בשעת התראה וכל שכן שאמר אף על פי כן, ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן שכבר נתחייב במלקות, ובמלקות ומיתה וממון אינו נאמן לומר כן עם העדת העדים, [אבל] בבא לבית דין ואומר כך וכך נדרתי ואנוס הייתי אי נמי ששאלוהו קודם מעשה ואומר אנוס הייתי נאמן, שכל התר נדרים פורח בלתי זה וכמו שאמרנו. וענין זה היה דעת רבי מאיר אף בקרבן, דמחייב אפילו בטומאה ישנה ובאכילת חלב ואף על פי שיש שם מיגו, וכדתניא (בספרי) [בספרא ויקרא] אם מתחילה אמר מזיד אני שומעין לו אבל אם היה דן עמהם כל היום כולו ובאחרונה אמר מזיד הייתי אין שומעין לו.
ולענין מה שחזרת ואמרת מה שדעתך היה מתחילה בההיא סוגייא דנזיר שהבאת לסתור מתוכה דברי בעלי המחלוקת שהיו אומרים שאין הנדר והאיסור חל על האשה הזאת, מפני שכבר נשבע הנודר מתחילה שישאנה ויש בביטול הנישואין לאו דלא תשבעו בשמי לשקר [ויקרא י"ט], ולא אמרו שהנדרים חלין על דבר מצוה אלא על מצות עשה דשב ואל תעשה הוא אבל לא תעשה לא אמרו, ואתה הבאת ראיה מההיא דנזיר [ג' ע"ב] שהנזירות חלה לעקור השבועה שנשבע לשתות. ואני זאת היא שאמרתי לך בתשובתי הראשונה, שאם כן אף בקדושא ואבדלתא נמי אפילו היא דאורייתא ליחול, דהא נדרים חלים אפילו על דבר מצוה הבאה מאליה, ואמאי נדי מיניה גמרין. ומכל מקום הדין הזה שאמרת אמת הוא, וכבר רמזתי לך כן בתשובתי הראשונה, אלא שאני בוחר בקיצור בדברים שאינם צריכים לעיקר הנדון. אבל עתה רואה אני להשיב אחר אשר ראיתי שדעתך נוחה בזה, ואומר אני כן הדבר, אבל מכל מקום ראיתי שאתה תולה עתה העיקר בדבר שאין דעתי כן, שאתה הוספת ואמרת דטעמא דהא מילתא משום דנדר הוא מטעם דאסר חפצא עילויה [נדרים ב' ע"ב] ומה לי עשה ומה לי לא תעשה מכל מקום החפץ הוא אוסר עליו ואין החפץ מושבע, עד כאן לשונך. (ולכן) [ולשון] אין החפץ מושבע שאמרת איננו נכון בעיני, דמה לי אם החפץ מושבע או אינו מושבע ואין הדבר תלוי אלא בנדר, והיה לך לומר בנדרים (ואחר אסר חפצא לנפשיה) [מאחר דאסר חפצא אנפשיה] אף על פי שהוא משועבד למצוה מכל מקום אין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכדאמרינן [שם ט"ו ע"ב] גבי הנאת תשמישך עלי אף על פי דבמשעבד לה האי לנדרא עליה לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזהו ההפרש שיש בין נדר לשבועה, שהשבועה הוא שאוסר נפשו על המצוה ואינו בדין שתחול שבועתו דהא מן התורה משועבד ליה, וכדאמרינן גבי קונם שאני משמשך. ולשון זה הגון בתלמוד. ובירושלמי רמזו בו טעם ואמרו מה בין נדר לשבועה שבועה כנשבע במלך עצמו נדר כנשבע בחיי המלך.
